לפני כ-7 שנים דובי עופר כבר כתב על סטארקס באתר. ניתן למצוא את הכתבה כאן

איך שחקן שקלע 12 נקודות ומסר 3.6 אסיסטים למשחק, שלא נבחר בדראפט וחתם בגולדן סטייט כשחקן חופשי, שהרגעים האייקוניים ביותר שלו הם כישלונות מהדהדים והוא מעולם לא זכה באליפות והגיע רק לגמר אחד, הופך לאייקון של קבוצתו?

כי רגעי השיא שלו התרחשו במקרה בעיר הכי מרכזית בעולם, שהיא גם במקרה הפועל תל אביב של ה-NBA, קבוצה שאוהבת להתפלש בכשלונותיה לא פחות משהיא אוהבת להתבשם מהצלחותיה. רגעי שיא שהתרחשו בדיוק באותן שנתיים יחידות (אם לא מחשיבים את העונה המקוצרת) שבהן הניקס באמת היו רלבנטיים, באותו חלון זמן נדיר שבו יואינג עוד היה בשיאו, וג'ורדן היה בפרישה.

כן, השנים 93-94 היו השנים של ג'ון סטארקס, ובעיקר עונת 1994, עונת השיא האישית של סטארקס, שהייתה גם עונת השיא הקבוצתית של הניקס.

אבל עוד לפני כן סטארקס זרע את הזרעים הראשונים בסיפור האגדה שלו, בסיפור שממחיש גם לא מעט מדוע הוא הפך לאגדה בעיר שמקדשת את הישירות, ה-no bullshit attitude והקשיחות. סטארקס עלה לדאנק על יואינג במהלך מבחנים לניקס. יואינג הטיח אותו על הרצפה, והגארד נפצע. לפי חוקי הליגה אם שחקן פצוע עד דצמבר הקבוצה לא יכולה לשחררו וזאת הסיבה שסטארקס נשאר בניקס.

סטארקס התחיל כשחקן רוטציה בניקס, אבל את הקפיצה המשמעותית שלו עשה בעונת 92-93 בה דקות המשחק שלו זינקו מ-25 דקות ל-31 ובנקודות מ-13.9 ל-17.5, וגם נבחר לחמישיית ההגנה השנייה באותה עונה.

העונה הזאת כללה רגע אייקוני נוסף. במשחק מספר 2 בגמר המזרח מול שיקאגו, הטביע מעל הוראס גראנט ומול פניו של מייקל ג'ורדן. הסדרה הזאת הסתיימה באכזבה אבל בעונה הבאה ג'ורדן שיחק בייסבול והניקס הגיעו הכי קרוב שהגיעו לתואר ב-40 שנים האחרונות.

עוד לפני כן, סטארקס המשיך בהליך השיפור שלו ורשם נתוני שיא של 19 נקודות, 3.1 ריבאונדים, 5.9 אסיסטים ו-1.6 חטיפות למשחק שהניבו גם בחירה ראשונה (ואחרונה) למשחק האולסטאר.

הניקס הגיעו לגמר ה-NBA מול הרוקטס של אלג'ואן כאשר במוקד הקרב בין שני הסנטרים, אבל לסטארקס היה תפקיד בסדרה הזאת שקיבע את מעמדו כדמות אייקונית שזהרה לרגע ודעכה באופן הכי טראגי שניתן להעלות על הדעת. סטארקס היה במרכזן של כל הדרמות בסדרה הזאת. הוא היה הכוכב השני ליד יואינג לאורך הסדרה, כאשר היו לו 19.3 נקודות, 6.5 אסיסטים ו-1.8 חטיפות ב-6 המשחקים הראשונים של הסדרה, והיה יכול להיות האיש שמביא את האליפות לתפוח הגדול, יחד עם פטריק יואינג.

אבל, ג'ון סטארקס נועד להיות הגיבור הטראגי, והיו לכך כמה ראיות בסדרת הגמר. במשחק מספר 3, הוא קלע 2 זריקות עונשין בפיגור 3 והניקס הפסידו את המשחק. במשחק מספר 6, כאשר הניקס ביתרון 3- 2 בסדרה, הוא עלה לשלשה שהייתה יכולה להשוות את המשחק ולכפות הארכה, אבל נחסם על ידי האקים. כל זה היה רק הכנה למשחק מספר 7.

בסדרה שהתאפיינה בכדורסל נוראי והתקפות בלתי ניתנו לצפיה הניקס התעלו על עצמם במשחק מספר 7 ופשוט לא הצליחו לקנות סל. לרוע מזלו, סטארקס תפס במשחק הזה את היום הגרוע בקריירה שלו כשקלע 2 מ-18 מהשדה, תצוגה שלא תישכח לעולם, כנראה הגרועה ביותר בהיסטוריה של מעמדי הגמר, ויוסטון ניצחו במשחק לא צמוד במיוחד.

סטארקס היה רק בן 29 כשהתחילה העונה הבאה, והיו חניקס סיבות טובות להאמין שיש להם הזדמנות לתקן, אבל כאן החלה הירידה בקריירה שלו. הוא איבד את מעמדו בתור השחקן הכי טוב ליד יואינג, והפך להיות רק עוד אחד מהצוות המסייע הלא מספיר כישרוני של הניקס. סטארקס המשיך לשיחק בניקס, שרד איחוד מחודש ולא משמח עם דון נלסון שפוטר לאחר חצי עונה וזכה בפרס השחקן השישי של העונה. אבל הקריירה שלו כבר לא חזרה לגביהם של אותן עונות מכוננות, בהן כאיקרוס סטארקס הגיע הכי קרוב לשמש, רק כדי להישרף באופן הטראגי ביותר האפשרי, וכמו איקרוס, סטארקס אולי סיים באופן טראגי את שיא הקריירה שלו, אבל הוא לעולם, לעולם לא יישכח.